קיבוע אורתודונטי – כשמו כן הוא או כשמו אין הוא?

​

 

התובנה הגותית לפיה צפוי שינוי מתמיד בעולם הדומם, ועוד יותר בעולם החי, עומדת בקנה אחד עם הקושי הטמון בשלב שמירת המצב (רטנציה) בסיום הטיפול ליישור שיניים. בניגוד לשלבי הטיפול הפעיל, בהם מופעלים כוחות במטרה לשנות את מיקום השיניים, בשלב שמירת המצב עיקר המאמץ מושקע בשמירה על עמדת השיניים ומותרת תזוזה מועטה, אם בכלל. המטרה של שלב זה היא ייצוב השיניים בעמדתו החדשה, שהושגה במהלך הטיפול הפעיל. ייצוב השיניים בעמדתן החדשה דרוש למשך תקופה מסוימת, עד לארגון מחדש של רקמות התאחיזה (עצם המכתשית, הליגמנט הפריודונטלי, רקמות החניכיים), השגת שיווי משקל מחודש בין הכוחות המופעלים על ידי הרקמות הרכות (שפה, לחי ולשון) וצמצום ההשפעה של גדילת שארית של הלסתות על יחסי המשנן ( 3, 4). בספרות האורתודונטית קיים חוסר הסכמה לגבי התקופה הרצויה לרטנציה ורבים הגורסים כי קיים צורך ממשי ברטנציה ארוכת טווח במגוון רחב של מקרים ( 5, 6). ממחקרים ארוכי טווח עולה, כי ללא שמירת מצב צפויים שינויים מהותיים בסידור הקשתות. עובדה זו נכונה בעיקר במתבגרים ומבוגרים צעירים, כאלה שעברו יישור שיניים וגם כאלה שלא (9-6 ). חשוב לציין, כי שלב הרטנציה מהווה חלק בלתי נפרד מהטיפול, וראוי שיתוכנן במסגרת תוכנית הטיפול קודם לתחילתו. אולם, עם התקדמות הטיפול,או לקראת סיום השלב הפעיל, ניתן לשקול מחדש האם הרטנציה שתוכננה מלכתחילה אכן מתאימה למתרפא, ולשנותה במידת הצורך.

קיימות מספר חלופות למכשירי שמירת מצב, המסווגות כמכשירים נשלפים (דוגמת Hawley retainer, Vacuum formed retainer, Positioner ) ומכשירים קבועים-מודבקים ( Orthodontic fixed retainer ) . קיבוע מודבק פנימי (יישור שיניים פנימי) הוצע לראשונה בשנת 1973 על ידי Kneirim , זמן קצר לאחר תחילת השימוש בהדבקה ישירה של סמכים אורתודונטיים (אמצע שנות ה 60 ) ( 4, 10 ). קיבוע זה החליף את הקיבוע המולחם לטבעות על ניבים
תחתונים, שהיה מקובל קודם לכן (11 ). קיבוע מודבק מומלץ בעיקר במקרים בהם ליקויי הסגר הראשוני כלל צפיפות של המשנן, רוטציות של החותכות
או עמדה רחוקה של אחת השיניים הקדמיות (לדוגמה במקרה של שן כלואה או שן אקטופית) (3, 6). התוויה מיוחדת ניתנת במקרה של רווח מרכזי בין חותכות
עליונות ( median diastema ), שידוע כבעל נטייה להיפתח. במקרה האחרון ניתן לשקול הדבקת קיבוע רק לשתי החותכות המרכזיות , תחת השימוש בקיבוע
מניב עד ניב או ממלתעה עד מלתעה. ניתן גם להמליץ על הדבקה של קיבוע קדמי תחתון במקרה של מנשך עמוק, בנוסף לפלטה עם מישור לעיסה קדמי בקשת עליונה, שכן קיימת במקרים אלה נטייה להעמקת מנשך עד סיום הגדילה (12 ). העמקת המנשך גורמת ללחץ על החותכות התחתונות, שיוצרות מגע עם החותכות העליונות באזור צר יותר של הקשת העליונה (לכיוון החניכיים בפן החיכי של החותכות העליונות), בגין היות הפן החיכי של החותכות העליונות מישור משופע. לחץ זה עלול לגרום לצפיפות באזור החותכות התחתונות ( 4). חשוב לציין, כי לא קל לנו לחזות באיזה מקרה תופיע צפיפות תחתונה לאורך שנים, לא בפרטים שעברו יישור שיניים וגם לא באלה שלא עברו יישור שיניים. אין התוויות מוחלטות כנגד התקנת קיבוע כשומר מצב בסיום טיפול אורתודונטי. התוויות יחסיות כוללות מתרפא עם קושי בשמירה על היגיינה אוראלית נאותה, מתרפא שבמהלך הטיפול התקשה לשמור על המכשור האורתודונטי וסבל מניתוקים רבים או שברים במכשור האורתודונטי. הסיכון לדלקות חניכיים או ניתוקים של הקיבוע עולה במתרפאים אלה, ויש לשקול שימוש בשומר מצב נשלף. במתרפא עם מחלה מערכתית, המחייבת
ביצוע תקופתי של דימות תהודה מגנטית  של המוח, יש להיוועץ עם רופא המטפל או טכנאי הדימות ולהעדיף מכשור רטנציה נשלף, שניתן להסירו בעת הבדיקה 

 

להמשך הקריאה לחצו כאן